בציורים השחורים  של אלכסנדרה צוקרמן הילדה אכן נמצאת בו זמנית בשחקים ובסל, על המיטה ותחת המיטה. היא מהווה איום לא פחות משיניו של הדוב. קל היה לראות באותה ספק ילדה-ספק אישה קורבן מיידי, זו שעשו לה ועדיין עושים לה. אבל יותר מהמחזת התעללות, למולנו מתחולל פולחן מדוקדק שנשען על סט דימויים מוכר (מהאגדה, מעשיית העם, אנימציה רוסית של שנות השבעים) אך נבנה לכדי משהו אחר לגמרי. לכדי מה שחומק מאיתנו. זה שרואה אותנו.

תחילה אנו רואים את המוכר. את האגדה. את היער והעיר, התרבות, הטבע, האשה, הגבר, הילדה והדוב. אך לא רק שהקטבים מחליקים זה לזה, נמסים ממש, לאט-לאט מתברר שאין לנו מה לראות מלבד פני שטח. הדלת נעולה. במנעול תחוב מפתח. המפתח לא מתאים. מה שיש לנו הם פני שטח שמתחזים לחור. לכאורה יכולנו לשלוח אצבע. למעשה אין לאן. אי אפשר להציץ מבעד לחור המנעול. ובכל זאת מישהי אומרת "רואה אני, רואה אני". אולי הילדה עצמה שאין לה אלא  את קולה שיצביע וימלא את מקום עיניה הנסתרות,  אולי זאת צוקרמן שמייצרת פני שטח המזדהים כפאסדה, מכריזים שאין טעם לנבור בחורים,  הכול מוטל לפנינו, הפולחן מושלם בריקותו. האיקוניות שנוצרת כאן מהווה עירוב מופרז-כמעט בין אגדות וסיפורי עם ובין מחווה לאנימציה, מכריזה גם על הפירוק של עצמה. לרגע הציורים מתחזים לאיור, אבל שבים להיות ציור. אין טקסט ברור שנוכל לשבץ אותו שם. לא טרגדיה ולא קומדיה. כמו בתפאורה למחזה שלא יוצג לעולם.

ואין שם רגע דל. אין פיסת נייר שעיפרון לא עבר בתוכה. הציור לרגע מעמיד פנים שהעמלנות הזאת אינה מחזה שווא. שהתאהבות שלנו בשעות העבודה של הציירת אינה בעצמה פולחן שבע. הציור מגחך אלינו- הכול שווא. שאפשר לראות הכול יותר רגע לפני שלא נוכל לראות דבר. כי הנה, הנוף הופך לגוף אישה אך האישה עצמה מופיעה כלאקונה.  והעניין, כאמור, הוא במה שלא נראה. וההתנגדות  כבר אינה נעוצה במי שנחבא (בסל, מאחורי הדלת הנעולה, בשולי המסגרת, בנוף המבקש שנכנה אותו גוף) אלא במי שאיננה. מי שרואה בלא עיניים. כאילו לקחה צוקרמן את הפיתול המיתי המוכר בו האשה נכרכת בלבנה, בפוריות ובלילה רק כדי להציגו כמחיקה. אלא הן נקודות הריקות בציור בהן דומה שעצרה ואמרה עד כאן. נתנה לנו נוח מהגודש, מהיופי, מהאגדה, הניחה לצוף בגופים הריקים האלה. אבל הסיפור מוכר רק לכאורה. הנערה על הסוס אינה ליידי גודאייבה. הפיתוי לברוח לשם נבלם על ידי הציור עצמו, שמציע לנו את האגדה אך אינו נותן לה להתרחש עד תום. הציור עצמו הוא ההפרעה. האגדה היא הכסות. מה שמכוסה הוא הגלוי ומה שנדמה כגלוי מכל-כמו גופה הלבן של הילדה המנצנץ כאורו של הירח אינו גלוי כלל. נעלם ואניגמאטי כמו ביצה.
מה ראה הירח שואלת צוקרמן, שואלת שם מסיפור ילדים, רומזת לנו על עולם לילי של דובים וילדות, של זיכרון וסיוט ופלא, אבל המבט מוכרח לנדוד משם. העין רואה רק את עצמה. כי אפשר להכריז רואה אני! רואה אני! בלי להיות שם בכלל.